החלטה בתיק בש"פ 7145/13

1.             בפני בקשה להארכת מעצרם של המשיבים מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שימנו לגבי משיבים 1 ו-2 החל מתאריך 1.11.2013 ולגבי משיב 3 החל מתאריך 4.11.2013, או עד למתן פסק הדין ב-ת"פ 4125-02-13 ו-ת"פ 120-02-13 המתנהלים בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הכל לפי המוקדם.

2.             עיקרי העובדות במכלול כבר פורטו בהרחבה על ידי חברי השופט ע' פוגלמן ב-בש"פ 3171/13 ולכן אתמקד כאן רק בהתפתחויות שחלו מאז והן רלוונטיות לענייננו.

3.             בתאריך 01.02.2013 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום כנגד המשיבים 1 ו-2 ואדם נוסף בשם זלמן חנוכייב (להלן: חנוכייב), בגדרו יוחסו להם עבירות של סחיטה בכוח וסחיטה באיומים, ניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לפשע, הדחה בחקירה והטרדת עד.

4.             בתאריך 04.02.2013 הוגש כנגד המשיב 3 כתב אישום נפרד בגין חלקו באותה פרשה. בתאריך 18.02.2013, הורה בית המשפט קמא הנכבד, לבקשת המבקשת, על איחוד המשפטים ובתאריך 21.02.2013 הוגש לבית המשפט קמא הנכבד כתב אישום מאוחד, כאשר המשיבים כאן הם נאשמים 1, 2 ו-4 בכתב אישום זה.

5.             בתאריך 21.03.2013 אוחד הדיון גם בהליכי המעצר עד תום ההליכים של המשיבים וחנוכייב. בתאריך 09.04.2013, אחרי שבית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבים, הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על מעצרם של המשיבים וחנוכייב עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה. ב-בש"פ 3171/13 הנ"ל דחה חברי, השופט ע' פוגלמן, את הערר ביחס לקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. באשר לשחרור לחלופת מעצר - נדחה הערר מטעמם של שלושת המשיבים, אך התקבל באופן חלקי עררו של חנוכייב והדיון בחלופת המעצר שהציע הוחזר לבית המשפט המחוזי, שהורה בתאריך 23.05.2013 על שחרורו לחלופת מעצר.

6.             עד למועד הדיון שהתקיים בפני בתאריך 31.10.2013 התקיימו שלוש ישיבות הוכחות בתיק העיקרי, לאחר שמספר מועדים נדחו בשל מחלה של באת-כח המשיבים ובשל החלפת הייצוג  של המשיבים (שנדרש משום שבאת-כח המשיבים זומנה להעיד).

7.             לאחר הדיון שהתקיים בפני בבקשה הוריתי על המשך מעצרם של המשיבים עד להחלטה אחרת וכן הנחיתי את המבקשת להגיש הודעה מעדכנת באשר לאפשרות כי בנו של המשיב 3, יוכל לשמש כחלופת מעצר עבורו. כמו כן נדרשה המבקשת להתייחס בהודעה המעדכנת לנסיבות תקיפתו של המשיב 3, עובר לאחד הדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי - בהיותו במשמורת שב"ס.

8.             בתאריך 07.11.2013 הוגשה ההודעה המעדכנת מטעם המבקשת בה פורטו נסיבות תקיפתו הנ"ל של המשיב 3 ונמסר כי בנו של המשיב 3, הנמצא בתוכנית להגנת עדים - לא יוכל לשמש לו כחלופת מעצר.

טענות הצדדים

9.             בבקשה ובדיון שהתקיים בפני טענה באת-כח המבקשת כי חומרת, כמות ומשך הזמן בו בוצעו העבירות המיוחסות למשיבים, מעידות כי מהמשיבים נשקפת מסוכנות גבוהה, שאיננה נתונה לאיון על ידי חלופת מעצר. עוד הדגישה באת-כח המבקשת את עברם הפלילי של המשיבים, את התסקירים השליליים של שירות המבחן בענינם ואת החשש הקונקרטי כי המשיבים ישבשו הליכי משפט לאור עבירות ההדחה בחקירה המיוחסות להם. באת-כח המבקשת אף טענה כי קצב ניהול התיק, שאמנם אינו מיטבי - לא נובע משיהוי מטעם התביעה, אלא מהחלפת הייצוג של המשיבים בשלב מתקדם של ניהול התיק.

10.          באי-כח המשיבים טענו מנגד כי קצב ההתקדמות האיטי של ההליך, שסופו אינו נראה לעין נוכח היקף החומר וכמות העדים שצריכים להישמע - משנים את נקודת האיזון בהתאם לסעיף 62 לחוק המעצרים לכיוון של שחרור המשיבים לחלופת מעצר. באת-כח המשיב 2 הדגישה בנוסף את גילו הצעיר של המשיב ואת הנזק שנגרם לו עקב המשך השהייה מאחורי סורג ובריח - המצדיקים לדידה את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. בא-כח המשיב 3 הדגיש כי המשיב 3 הותקף בשעתו בעודו במשמורת שב"ס, על רקע העובדה שבנו שימש כעד מדינה (לאחר תקיפה זו הועבר המשיב 3 לאגף הפרדה בו הוא סובל, לטענתו, מבדידות קשה). עוד הדגיש בא-כח המשיב 3 את הפגיעה בזכויותיו של המשיב 3 נוכח איחוד משפטו עם משפטם של המשיבים 1 ו-2, שנעשתה ביוזמת התביעה ומביאה להימשכות ההליכים נגדו.

דיון והכרעה

11.          לאחר שבחנתי את טענות המבקשת ואת עמדת באי-כח המשיבים - הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה. להלן יובאו הטעמים למסקנה זו.

12.          נקודת המוצא הנלמדת מהוראות סעיף 61 לחוק המעצרים גורסת, כידוע, כי בעקרון יש לשחרר נאשם, אשר היה נתון במעצר במשך תשעה חודשים מבלי שמשפטו הגיע לכדי הכרעה. ואולם גם לאחר חלוף תשעה חודשים, ייתכנו מצבים שבאיזון בין השיקולים התומכים בהותרתו של נאשם במעצר לבין השיקול בדבר חירותו האישית - יגברו הראשונים. מקרים מיוחדים אלה נדונים במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים, שבגדרו רשאי שופט של בית משפט זה להורות על הותרתו של נאשם במעצר לתקופה של עד 90 ימים (או עד 150 ימים במקרים מיוחדים עוד יותר - עיינו: בג"ץ 2442/11 שטנגר נ' יו"ר הכנסת(26.06.2013)), ולחזור ולהורות כך. במסגרת השיקולים שיש לשקול בעת הכרעה בבקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, מקובל להביא בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים: חומרת העבירות המיוחסות לנאשם; קצב התנהלות המשפט; המסוכנות הנשקפת מהנאשם לציבור בכלל ולקורבנותיו בפרט והחשש מפני הימלטות הנאשם, או מפני שיבוש הליכי משפט (ראו: בש"פ 179/10 מדינת ישראל נ' לייזרזון(17.01.2010); בש"פ 6687/10 מדינת ישראל נ' מוראידי (20.09.2013); ולאחרונה החלטתי ב-בש"פ 7105/13 מדינת ישראל נ' ברבי (30.10.2013)).

13.          מעיון בחומר שהוצג לי התרשמתי כי המשיבים לכאורה אכן מסוכנים, כפי שניתן ללמוד מהמעשים המיוחסים להם, מהיקפם, חומרתם, וממשך הזמן בהם התרחשו. המשיבים סחטו באיומים, על פי הנטען, לאורך תקופה ארוכה קורבנות תמימים ואיימו עליהם לבל יפנו לרשויות. מעשים אלו מעוררים חשש ממשי כי אם ישוחררו המשיבים לחלופת מעצר - הם עלולים להביא לשיבוש הליכי משפט. יתר על כן, נוכח ההמלצות השליליות של שירות המבחן באשר לאפשרות לאיין את מסוכנותם של המשיבים באמצעות חלופת מעצר - אין בידי איפוא להסכים עם באי-כח המשיבים כי בשלה השעה לשחרר את המשיבים לחלופה שכזו.

           יחד עם זאת, קצב התקדמות משפטם של המשיבים בבית המשפט המחוזי - אכן לא השביע רצון עד כה (אף שיש להבין את הדבר, בשים לב לנסיבות ולהצדקות שניתנו לכך). אמנם קבועים בינתיים שבעה מועדים נוספים לקיום דיוני הוכחות בתיק, אך מועדים אלה אינם מקובצים ולפיכך סופו של המשפט אמנם איננו נראה באופק.

לפיכך, הגם שאני סבור כי כפות המאזניים עדיין נוטות, בשלב זה, לכיוון של השארת המשיבים במעצר, נוכח מסוכנותם והיעדרה של חלופה שתוכל לאיין אותה, גורמים עליהם עמדתי לעיל - נראה שככל שלא יתוגבר יותר קצב התנהלות המשפט (והמשיבים וסנגוריהם לא יערימו על כך קשיים), ילך ויעלה משקלם של השיקולים בדבר חירותם האישית של המשיבים, וזאת, כמובן, מבלי שאטע מסמרות בהקשר זה.

14.         לבסוף ומבלי לגרוע מהאמור עד הנה אציין לגבי המשיב 3 כי תקיפתו, בהיותו במשמורת שב"ס, על ידי גורמים עבריינים, שראו עצמם נפגעים מהעדות של בנו עד המדינה (כאשר על אף זאת הם הושמו בתא אחד עם המשיב 3) - היא אירוע שניתן וראוי היה למונעו. עובדה זו וכן תנאי ההפרדה בהם מוחזק עתה המשיב 3 - מצדיקים לכאורה, מבלי לקבוע מסמרות, בחינה בעתיד של האפשרות לשחרר את המשיב 3 לחלופת מעצר, היה ותימצא כזו, לאחר שמיעת עדי התביעה הנוגעים לעניינו.

15.         נוכח כל האמור לעיל - מוארך בזאת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים, שימנו עבור המשיבים 1 ו-2 מתאריך 01.11.2013 ועבור המשיב 3 מתאריך 04.11.2013, או עד למתן פסק-דין -ת"פ 4125-02-13 ו-ת"פ 120-02-13 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, הכל לפי המוקדם מביניהם.